ספר טהרה

במה עוסק הספר?

הספר העשירי של משנה תורה, כרך ראשון מתוך שלושה כרכים המיועד לכל מי שרוצה להכיר את מכלול ההלכה בנושאי טומאה וטהרה מפי גדול הפוסקים וההוגים היהודיים, הנשר הגדול.

ספר טהרה עוסק בדיני הטומאה והטהרה ממנה, והינו האחרון בספרי המקדש לאחר עבודה והקרבנות.

סדרן של ההלכות בספר טהרה פותח במקורות הטומאה, עובר לדברים שנטמאים בהם, ומסיים בדרך הטהרה.

המושג טהרה מציין מצב שבו מותר לאדם להתעסק בדברי קודש ולבוא אל המקדש, והטומאה מציינת מצב שחלות בו הגבלות בדברי קודש.

הטומאה אינה באה בגלל פגם מוסרי, הטהרה מאפשרת קרבה רבה יותר אל ה'.

טומאה וטהרה – חיים ומוות

(מתוך ההקדמה לספר)

המושג טהרה מציין מצב שמותר בו לאדם להתעסק בדברי קודש ולבוא אל המקדש, ואילו המושג טומאה מציין מצב שחלות בו הגבלות בדברי קודש: אסור לאדם טמא להיכנס למקדש, אסור לו לטמא דברי קודש, ובהם קרבן או תרומה או מעשר שני. באופן כללי, אין איסור להיות טמא או לטמא דברי חולין, מלבד איסור לכהן להיטמא למת, התקף אף בימינו. הטומאה חלה גם על דבר טבעי, כגון המחזור החודשי באישה, הלידה או תשמיש המיטה. ועוד, הטומאה אינה באה בגלל פגם מוסרי. גם צדיק וישר הנוגע בדבר טמא – נטמא. לעתים גם מעשה שהוא בגדר מצווה עשוי לטמא את האדם, כגון הקבורה. לפיכך, אין התורה מתייחסת אל טומאת האדם כדבר שלילי, ורק מגבילה את האדם הטמא מלבוא לבית המקדש או לנגוע בבשר קרבן או בתרומה כשהוא טמא.

הטהרה מאפשרת קרבה רבה יותר אל ה'. ואף על פי שאין בטומאה משום פגם מוסרי, יש בטומאה ובטהרה ממנה בטבילה במים רמז ל"טומאת הנפשות, שהן מחשבות האוון ודעות הרעות", ש"כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעות – טהר" (סוף ספר טהרה). ובדומה לזה הרמב"ם אומר: "וטהרת הגוף מביאה לידי קדושת הנפש מן הדעות הרעות, וקדושת הנפש גורמת להידמות בשכינה" (סוף טומאת אוכלין). וכמו בכל קרבה לקודש, נדרשות פעולות של זהירות "המטהרות את ההשגה מטומאתה שהן הטעיות, ואז ייגש לפני המעמד הקדוש האלוהי" (מו"נ א,ה). ומה הן אותן מחשבות אוון, הנקראות טעויות?

נראה כי השכיחות הגדולה של מצבי טומאה בחיי היומיום באה לציין לאדם את המקומות שאסור לו לשקוע בהם, כגון: טומאת מת, הנגרמת מקרבה למתים, שיש בה ייאוש מן החיים, בדומה לאיסור לדרוש אל המתים (מצוות לא תעשה לח; עבודה זרה יא,יג); טומאת שכבת זרע והנידה ודומותיהן, שיש בהן אזהרה משקיעה בתאוות הגוף, אף אם הדבר מותר (דעות ד,יט; איסורי ביאה כב,כא), שהרי אין הטומאה נובעת מן הטינוף שבהן (אף על פי שהושגה בדינים אלו גם הרחקה מן הטינוף ולכלוך. שנאמר: "טֻמְאָתָהּ בשוליה" (איכה א,ט)), שהרי אין טומאה בצואה או במי רגליים, אף על פי שהם מטונפים; טומאת צרעת באה כעונש על אמירת לשון הרע, והיא גורמת להרחקת האדם מסביבתו החברתית (טומאת צרעת טז,י). מן הטעם הזה, העברות על המצוות העיקריות מכונות במקרא טומאה, כשם שקיום המצוות מצוין בלשון קדושה וטהרה (המושג 'טומאה' נאמר גם על עברה על אחת מן המצוות העיקריות, כגון: האיסור לרצוח: "ולא תְטַמֵּא את הארץ" (במדבר לה,לד); האיסור לנאוף: "ואל אשת עמיתך לא תתן שכָבתך לזָרַע, לְטָמאה בה" (ויקרא יח,כ); האיסור לעבוד עבודה זרה: "אל תפנו אל האובות ואל הידעונים אל תבקשו לטָמאה בהם, אני ה' אלהיכם" (ויקרא יט,לא), "כי מזרעו נתן למֹלך למען טַמֵּא את מקדשִי" (ויקרא כ,ג); והאיסור לאכול מאכלות אסורות: "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השֹׁרץ ולא תִטַּמְּאוּ בהם, וְנִטְמֵתֶם בם" (ויקרא יא,מג)).

שקיעה בדברים שטומאה חלה בהם היא מעין מוות. התורה קוראת ל"דעות הנכונות חיים, ולדעות הנפסדות מוות" (מו"נ א,מב). המכנה המשותף כמעט לכל הטומאות הוא הקרבה אל המוות (בדרך זו צועד גם ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי ב,ס-סב). כן היא טומאת המת. כן היא צרעת האדם, שהוא עור מת, שהרי הבשר החי (ה'מחייה', שהיא סימן טומאה לצרעת שסביבה) מדגיש את הבשר המת הנגוע בצרעת. כן הן גם טומאת שכבת זרע וטומאת הזב, הבאות מזרע שלא יצר חיים. וכן היא גם טומאת הנידה, אישה שיצאה מגופה רקמת דם הרחם אחר שנכזבה מלשמש מצע לעובר. ודומה לה היולדת, שפקעו חיים מכרסה. וכן היא טומאת הנבלה, בחיה ובבהמה ובעוף ובשמונת השרצים. ואין בעל חיים מיטמא בעודו חי, מלבד האדם, שיש בו דעת. מן התורה, אין האדם מיטמא בעודו חי אלא אם הוא מבני ישראל, שיש בהם חיים. ו"מים חיים", כלומר מי מעיין, נדרשים לטהרה מן הטומאות החמורות; טמא מת ומצורע נטהרים בהזאת מים חיים עליהם, והזב נטהר בטבילה במים חיים. ה' נקרא "מקור מים חיים", ופירש הרמב"ם: " 'אותי עזבו מקור מים חיים', כלומר שפע החיים. רוצה לומר המציאות, שהיא החיים בלי ספק. וכן אמרו: 'כי עמך מקור חיים' " (מו"נ ב,יב).

מבנה הספר:

הלכות טומאת מת:

הלכות הטומאה החמורה ביותר.

הלכות פרה אדומה:

ההיטהרות המיוחדת מהטומאה החמורה, טומאת מת, במי מעיין שניתן עליהם אפר פרה אדומה.

הלכות טומאת צרעת:

שם כולל לצרעת האדם, צרעת הבגד וצרעת הבית, שעל הנגועים בה חלות חומרות יתרות וממושכות.

הלכות מטמאי משכב ומושב:

קבוצה הכוללת את הנידה והיולדת והזב והזבה, כולם טמאים שבעה ימים, והנוגע בהם טמא עד הערב. הייחוד שבהם, החל גם על המצורע, שהם מטמאים כל מה שישבו עליו או שכבו עליו גם בלא מגע.

הלכות שאר אבות הטמאות:

הטומאות הנותרות, טומאת נבלה וטומאת שרץ ואבות הטומאה מתקנת חכמים, גם הן מטמאות עד הערב.

הלכות טומאת אוכלין:

אחר דיני מקורות הטומאה, באים דיני הדברים הנטמאים, המזון הנטמא ומטמא.

הלכות כלים:

אחר דיני מקורות הטומאה, באים דיני הדברים הנטמאים, הכלים הנטמאים והמטמאים.

הלכות מקוות:

בסוף הספר לאחר כל דיני הטומאה, מתוארת הדרך להיטהר מן הטומאה, הטבילה במקווה. ואף על פי שאין די בטבילה להיטהרות מכל הטומאות, היא בגדר חובה בכולן.