הורדת אפליקציה
צור קשר
הצטרפו לפייסבוק
ספר עבודה
במה עוסק הספר?
ספר עבודה הינו הספר השמיני ב"משנה תורה" מתוך י"ד הספרים המרכיבים את ספר "משנה תורה".
הספר פותח את המחצית השנייה של ספר "משנה תורה", העוסק בהנהגת האומה והחברה, ופותח את הרבע השלישי של ספרי המקדש, העוסקים בבית המקדש ובקרבנות הציבור (ספר עבודה), בקרבנות היחיד (ספר הקרבנות) ובטהרת הגוף והדעת (ספר טהרה).
לימוד הלכות אלו מזמין את הלומד להתוודע אל עולם הקודש החסר כל כך בימינו, במגמה לעורר את הלבבות לרצות להקיף את כלל הלכות המקדש לעומקן, ולהטמיע בציבור את הצורך ללמוד בהן, כהכנה לקראת מקדש שייבנה במהרה בימינו וישנה את הליכות חיינו. החגים, למשל, ישתנו לגמרי, ויקבלו צביון אחר.
מה מקומו של המקדש?
(מתוך ההקדמה לספר)
מצוות רבות נצטוו ישראל לעשות זכר למקדש, מעין זיכרון לדמעות שכבר יבשו על אבדן המקדש, המסמל את הקרבה המוחשית של היהודי אל ה' יתברך, של טהרת הגוף והנפש ושל הכפרה והגאולה. המקדש, שמילא בעבר את חיינו הלאומיים תוכן ממשי ומעשי, הפך להוותנו אט אט לציפייה מעורפלת שאינה ידועה בציבור הדתי הרחב. תקוותנו היא שישוב המקדש להיות מקום שמחתנו ושהלימוד בספר זה יזכיר לנו לא רק את העבר, אלא בעיקר את העתיד, את החובה המוטלת עלינו לשרטט בבהירות את מעמדו של המקדש, תחילה לנו, ואחר לכך לעולם כולו, ולשאוף להביא את הדברים לידי מימוש.
המקדש יהיה מרפא לשברים רבים שבתוכנו. הנחמה הגדולה אחר כל המשברים הכואבים שעברנו בגלות, יבואו עם שוב השכינה לציון ולמקדש, כבקשתנו "שׁוּבָה עָלֵינוּ בַּהֲמוֹן רַחֲמֶיךָ… בְּנֵה בֵיתְךָ כְּבַתְּחִלָּה וְכוֹנֵן מִקְדָּשְׁךָ עַל מְכוֹנוֹ". לא עוד עדות עדות, תורות תורות, אלא תורה אחת. לא עוד החמרות מיותרות בכשרות בשר, אלא תורה אחת שבה אין להחמיר ולהוציא קרבן לבית הפסול. מידה אחת מדויקת של עישרון ושל הין. מצבנו היום דומה לאדם שנכרתו רגליו וכבר התרגל ללכת בעזרת קביים, וכשמציעים לו רגליים, הוא אומר שכבר התרגל ללכת בלי רגליים.
הדבר המכאיב ביותר בעניין המקדש הוא חוסר הרצון שבנו, עד כדי כך שנדמה לעתים שדיון במקדש כרוך רק בקושי הלכתי. ולא היא. אין בעיה שההלכה אינה יכולה לפתור אותה, מלבד חוסר הרצון, והוא המוביל לחרפה. מצבו של מקום המקדש בימינו קשה. ההצטופפות בכותל המערבי בלי שאת עינינו מעלה היא לדאבון לבנו תוצאה של מעשה ידנו, תוצאה של השכחה. והדבר הבלתי נתפס, שבכל מקום בעולם מותר ליהודי להתפלל מלבד במקום הקדוש ביותר לכל יהודי זה עשרות שנים נכון לרגע כתיבת שורות אלו. דומה שההרגל לגלות יחד עם התרבות השלטת גרמו לנו, לדאבון לב, לחולשה גדולה ברצון ובשאיפה למקדש, בעוד התורה מצווה אותנו בפירוש "לשכנו תדרשו", שהרי במקדש תלויה השראת השכינה בישראל, ונמצא שמתקיימים דברי הנביאים "ציון היא, דורש אין לה", ו"העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב".
חז"ל עמדו על הקשר בין גיוס כוחות הנפש לקיום המצוה לבין מימושה לדורות: "כל דבר ודבר שנתנו ישראל נפשן עליהן נתקיימו בידן… כגון השבת והמילה ותלמוד תורה וטבילה, שנתנו נפשן עליהן, נתקיימו בידן, וכגון בית המקדש והדינין [סנהדרין!] ושמיטין ויובלות [שצריך 'ביאת כולכם' עלייה לארץ!], שלא נתנו ישראל נפשן עליהן, לא נתקיימו בידן". נראה שדווקא המצוות המצריכות אחדות ושיתוף פעולה לאומי, ולא מעשה של הפרט, קשה יותר להתמסר אליהן, והמקדש הוא הראשון בהן.
גם מבחינה ריאלית, אין ספק שאילו היו חכמי ישראל מציבים את המקדש בראש מעייניהם, היה המצב שונה תכלית השינוי. אפשר שעל זה אמרו חז"ל בחריפות: "אין ישראל רואין סימן גאולה לעולם, עד שיחזרו ויבקשו שלשתם: מלכות ה', מלכות בית דוד ובנין בית המקדש".
משום כך ראינו חובה להוסיף למהדורה זו נספחים מעשיים המעוררים את השאיפה ומקדמים את החזון למקדש.
מרכזיותו של המקדש נידונה בתורה בהרחבה. יותר משליש מתרי"ג מצוות התורה עוסקות במקדש. בראש ובראשונה, המקדש הוא מקום המפגש המרכזי ביותר עם גילוי כבוד ה' והשראת שכינתו משלוש בחינות: מבחינה לאומית, שנאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ונאמר "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי"; מבחינה אישית ייחודית, כדרשת חז"ל: "בתוכו לא נאמר, אלא 'בתוכם', בתוך כל אחד ואחד מישראל"; וגם לאנושות כולה, שנאמר: "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי, עולתיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים".
ההוויה ההדדית של השראת השכינה משתקפת מצד אחד בחיים שבהם האדם מודע לה', חש את קרבתו וכל מאוויי נפשו מרוכזים בו, ומצד שני בהשגחת ה' על האדם ובהצלתו מפגעים ומטעויות, כאמור בעניין המקדש: "והיו עיני ולבי שם כל הימים". ונהג הלל הזקן לומר בהיותו במקדש: "למקום שאני אוהב, שם רגליי מוליכות אותי. אם תבוא אל ביתי, אני אבוא אל ביתך. אם אתה לא תבוא אל ביתי, אני לא אבוא אל ביתך".
