הורדת אפליקציה
צור קשר
הצטרפו לפייסבוק
ספר הקרבנות
במה עוסק הספר?
הספר התשיעי של משנה תורה המיועד לכל מי שרוצה להכיר את מכלול ההלכה בנושאי קרבנות היחיד מפי גדול הפוסקים וההוגים היהודיים, הנשר הגדול.
הספר עוסק בקרבנות היחיד והוא המשכו של ספר עבודה, שעסק בקרבנות בכלל ובקרבנות הציבור בפרט.
סדרן של ההלכות כך, תחילה בקרבנות ההכרחיים, שחיובם תלוי בזמן, ואחר כך בקרבנות שאפשר שלא יתחייב בהם האדם.
במה אשם החוטא בשגגה שעליו להביא קרבן?
(מתוך ההקדמה לספר)
בקרבנות היחיד באה לידי ביטוי אחריות היחיד. אחריות כל אחד אל ה'יחד' מלווה את הלכות קרבן פסח מתוך הייחודיות שבהן. להימנות עם 'בני חבורה' ולהבין את היחס בין היחיד לבין הקבוצה והמחויבות ההדדית, כגון: דרכי הצטרפות האדם לקבוצה (קרבן פסח ב,טו); מתי הם נמשכים אחריו ומתי הוא נמשך אחריהם (קרבן פסח ג,ג-ו); חובת היחיד להגיע לזמן כינוס הקבוצה, ועד מתי צריכים בני החבורה להמתין לו (קרבן פסח ט,ו); ומעל הכל השתייכותו לציבור, המעניקה לכולם יחד אפשרות להקריב את הקרבן, כאילו כולם טהורים, אף אם כל אחד מהם טמא בטומאת מת, מפני שה"יחידים נדחים ואין הציבור נדחה" (קרבן פסח ז,א). זהו דין מיוחד לקרבן שקבוע לו זמן, "במועדו", הנעשה בהיוועדות יחד (קרבן פסח א,יח).
היחיד אחראי לשים לב לדרך שהוא חי ופועל, ולעשות את אשר הוא עושה מתוך תודעה וידיעה, ואין חוסר הכוונה בית מנוס לו, כדברי הרמב"ם בהלכות העוסקות במקומו של לב האדם בשעת מעשיו, הלכות שגגות (שגגות ה,ו):
שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק. ואלו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות, לא היה בא לידי שגגה. ולפי שלא טרח בדרישה וחקירה ואחר כך יעשה, צריך כפרה.
התורה מעודדת את היזמה, את מעשה המצווה, ומבכרת אותו על פני אי עשייה (ציצית ג,ו; ייבום וחליצה ו,י; נזירות ז,טו. לאפשרות לקיים את שניהם ראה נערה בתולה ג,ה. להסתייגות בעשה כנגד לא תעשה ועשה ראה: יום טוב ג,ח; שופר א,ד):
וכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה: אם יכול אתה לקיים את שניהם – הרי מוטב; ואם לאו – יבוא עשה וידחה את לא תעשה.
חובה על האדם ליזום ולעשות את דבר ה'. ואם התאמץ ועשה את דבר ה', ועבר בשגגה עברה שחייב עליה כרת, הוא פטור. יתר על זה, יש מצבים נדירים שבהם נדרשת מראש יזמה, אף אם היא כרוכה ביודעין בכשל נקודתי, "עת לעשות לה' – הפרו תורתך", בחינת עדיף לבקש סליחה מלבקש רשות (שגגות ב,ח. וזה אם נעשה בשגגה. ופעמים אפשר גם לכתחילה, כשהדבר דרוש משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך", כפי שעשה רבי יהודה הנשיא במשנה, וממנו למד רבנו למשנה תורה, כפי שעולה מן ההקדמה למשנה תורה. ראה דבריו הנפלאים של רבנו בהקדמתו לספר מורה הנבוכים: "והאל יתעלה יודע שאני לא חדלתי לירוא הרבה מאוד מלכתוב את הדברים שרציתי לכתוב… אך נשענתי על שתי הקדמות: האחת אמרם בכגון עניין זה 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', והשנית אמרם 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים'… כללו של דבר: אני הגבר אשר אם נסגר סביבו הדבר, וצר לו המעבר, ולא אמצא עצה ללמד אמת שהוכח אלא על ידי כך שיתאים למעולה אחד ולא יתאים לעשרת אלפים סכלים, הריני מעדיף לאמרו בשבילו, ולא אחוש לגינוי אותם ההמון המרובים, ואטפל בהצלת אותו הנעלה היחיד ממה שנלכד בו, ואורהו במבוכתו עד שיגיע לשלמות וירווח לו"). באחריותו של האדם כלולה גם חובתו לברר תדיר את ההלכות החדשות היוצאות מבית הדין. ואם לא עשה כן וטעה, עליו לכפר על אשמתו (שגגות יד,ה).
האחריות המוטלת על היחיד מקנה לו את החירות. בדומה לטומאה בקרבן פסח, לעתים הקהל ומנהיגיו מספקים מעמד מגן ליחיד, כגון שאם הוא מציית כאחרים להוראות בית הדין הגדול, גם אם טעו (שגגות פרקים יב-יד). בהקשר זה עולה מעמדם המיוחד של תושבי הארץ, ש"אין משגיחין על יושבי חוצה לארץ, שאין קרוי 'קהל' אלא בני ארץ ישראל" (שגגות יג,ב). חירותו של האדם יכולה להגיע גם לחובת אי ציות, אם הוא חכם ותלמיד שהגיע להוראה. אמנם חובה זו מסויגת למקרים מוגדרים, אבל בעיקרה יש שאסור לאדם לציית להוראת בית הדין הגדול אם הוא יודע שהם טועים, ואם ציית להם, הקרבן שהם מביאים לכפרתם אינו מכפר עליו. המחויבות הראשונה של האדם היא לה' ולמצוותיו. משום כך נפסק ש"המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצוות, אפלו במצוה קלה, הרי זה פטור. דברי הרב ודברי העבד, דברי הרב קודמין. ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה, שאין שומעין לו" (מלכים ג,ט). עבד ה' הוא חופשי, ואינו עבד לעבדים (ר' יהודה הלוי; שכירות ט,ד).
