הורדת אפליקציה
צור קשר
הצטרפו לפייסבוק
ספר זמנים
במה עוסק הספר?
ספר זמנים הוא הספר השלישי ב"משנה תורה" ועוסק במועדי ה': השבת, כיפור, החגים מן התורה וראשי החדשים, צומות, ולבסוף החגים מתקנת חכמים.
הספר פותח במצווה התדירה והמקודשת ביותר: הלכות שבת כשביתה בזמן, ויחד איתה מצטרפות הלכות עירובין כשביתה במקום.
לאחר מכן מצוות "שבת שבתון", הוא יום הכיפורים, שהרמב"ם מכנה אותם 'הלכות שביתת עשור'.
לאחר מכן מתאר הרמב"ם את החגים: באופן כללי בהלכות שביתת יום טוב, ובאופן פרטי: פסח בהלכות חמץ ומצה, ראש השנה וסוכות – בהלכות שופר, סוכה ולולב.
הלכות שקלים מתארים את מצות נתינת מחצית השקל, הנעשית פעם בשנה.
לאחר מכן הלכות קידוש החודש מתארים את קביעת ראש החודש בראיה, את קביעת הלוח העברי ומצורפים אליו "סוד העיבור" – החישובים המדהימים של מתי ייראה הירח הראשון, היכן הוא יתגלה ומה יהיה גודלו.
לבסוף מגיעים לצומות בהלכות תעניות, ולחגים שנקבעו מתקנת חכמים: פורים וחנוכה בהלכות מגילה וחנוכה.
מהי המשמעות של רצף הלכות ה'שביתה': שבת, שביתת עשור ושביתת יום טוב?
(מתוך ההקדמה לספר)
ברורה היא החלוקה בין מצוות עשה לבין מצוות לא תעשה: הראשונות מחייבות עשיית אנוש, פעולה, יצירה מכל סוג שהוא; והאחרונות שוללות, מונעות את האדם מלעשות דבר מה.
מצוות השביתה זרועה פעמים רבות בספר זמנים: בשבת, ביום הכיפורים ובכל יום טוב, מיוחדת היא מבחינה זו.
לא רק שיש מצוות לא תעשה "שלא לעשות בו מלאכה" (שמונה ציוויים!), אלא שכנגד כל מצוות לא תעשה יש מצוות עשה, אך תמוהה, המצווה לשבות. ונשאלת השאלה: מה טיבה של שביתה זו ואיזו עשייה יש בה? הרי כל כולה היא אי-עשייה.
התורה מצווה אותנו על עוד שביתות שיש בהן כדי ללמדנו על מגמת מצוות השביתה. שתיים מהן בספר זמנים:
אחת היא מצוות עשה להשבית את החמץ, מן הדעת ומן התודעה, מן החשיבה ומן החשיבות, מן הצורך ומן הצריכה:
"שֶׁיְּבַטֵּל הֶחָמֵץ מִלִּבּוֹ וְיַחְשֹׁב אוֹתוֹ כֶּעָפָר, וְיָשִׂים בְּלִבּוֹ שֶׁאֵין בִּרְשׁוּתוֹ חָמֵץ כְּלָל, וְשֶׁכָּל חָמֵץ שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ הֲרֵי הוּא כֶּעָפָר וּכְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ צֹרֶךְ כְּלָל".
המצווה השנייה היא מצוות עשה להתענות ביום הכיפורים. וזה לשון הרמב"ם:
"מִצְוַת עֲשֵׂה אַחֶרֶת יֵשׁ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְהִיא לִשְׁבֹּת בּוֹ מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה".
לא רק "שלא לאכול ולשתות בו", שהיא מצוות לא תעשה אחרת, אלא גם "לשבות", לבטל מן הדעת ביום הקדוש את האכילה והשתייה, כחלק מעינוי הנפש.
המצווה השלישית נמנית עם הלכות שנת השמיטה, החלה אחת בשבע שנים, "לשבות מעבודת האדמה", כלומר להפקיר את הקרקע ואת הפירות.
השביתה היא אם כן הפסקה פעילה, "לעשות את השבת", הנעשית מזמן לזמן, ומשמעה ביטול תודעתי: להניח, לעזוב, לשמוט ולהפקיר את מקורות השעבוד של חיינו: המלאכה, החמץ, האכילה, השתייה והנכסים. ודאי שיש בכל אלו צורך לאדם, אלא שמתוך הנחיצות וההכרח, הוא נמשך אחריהם, ובמאמץ להשיגם, מצרף גם את מה שאין בו צורך, את המיותר.
שועה הוא האדם אל צורכי השעה, שדרישותיו של הזמני הופכות בהן לנצחיות, עד שהזמני נחשב נצחי, והנצחי נעשה חולף כזמני. הזמן מתעתע גדול הוא. כמה קשה להסיר את "תענוגי הזמן" מן הלב, כמה ערמומיים הם "הבלי הזמן ותחבולותיו", וכמה מפתה לישון את חיינו ולא לשים על לב את צעדינו. לכן, קבע לנו הקדוש ברוך הוא עתים מזומנות לפנות בהן את הדעת ונחשוב רק כלפי מעלה, מועדים שנתוועד בהם כולנו עם היעד שבחיינו.
בשבת נוספה על כל אלה גם שביתת המקום, המחייבת את האדם לקבוע את שביתתו בתחום מסוים, "לקנות שביתתו", ולא לצאת ממנו.
